אחד הכללים הנפוצים בעולם החיסכון הוא שככל שמתבגרים, כך כדאי להקטין את רמת הסיכון. יש בכלל הזה היגיון, אבל כשמיישמים אותו באופן גורף הוא עלול להחמיץ את השאלה החשובה באמת: מה הכסף הזה אמור לעשות.
קחו שני אנשים בני 60, ולכל אחד מהם מיליון שקלים. הראשון יזדקק לכסף כדי להשלים את הכנסתו בשנים הקרובות. השני כבר מכוסה מבחינת הכנסה חודשית, ורוצה שהכסף יעבור בעתיד לילדיו. לכאורה מדובר באותו פרופיל. בפועל, טווח הזמן שונה לגמרי, וכך גם הדרך הנכונה לנהל את הכסף.
לכן תכנון טוב מתחיל בחלוקה לפי מטרות. כסף למחיה שוטפת צריך להיות זמין ויציב. כסף לביטחון צריך להיות נגיש בעת הצורך. כסף לטווח ארוך, כולל כסף שמיועד לדור הבא, יכול לעיתים לשאת רמת סיכון שונה, כי יש לו זמן להתאושש מתנודות.
לצד המטרה וטווח הזמן יש פרמטר שלישי, אישי לא פחות: רמת הסיכון שאתם מסוגלים לחיות איתה. תוכנית שמדירה שינה מעיניכם בכל ירידה בשוק אינה תוכנית טובה, גם אם על הנייר היא נראית אופטימלית.
כשמנהלים את הכסף לפי המטרה ולא רק לפי הגיל, מתקבלת תוכנית שמתאימה לחיים האמיתיים שלכם. ובמקרים רבים, ההתאמה הזו משפרת את התוצאה בלי לוותר על הביטחון.